להצלחה יש את הפנים של אמא שלנו

מיכל גאיה גולן - פסיכותרפיסטית ומנחת קונסטלציה משפחתית

ברט הלינגר, אבי הקונסטלציה המשפחתית אמר: ״להצלחה יש את הפנים של אמא שלנו״.

הוא טען שהתנועה שלנו לעבר אימנו או ממנה והלאה, משפיעה על התנועה שלנו אל עבר ההצלחה, אל עבר

הזוגיות, אל השפע ואל החלומות. אז אמנם לא כל מה שברט הלינגר אמר הוא בהכרח תמיד מדויק בכל סיטואציה. יחד עם זאת, מתוך לימודי הנרחבים ונסיוני לא רק בקונסטלציה אלא גם בריקול הילינג וברפואה הגרמנית החדשה, התחברו לי הרבה נקודות כמה מילים על הצלחה.

ראשית עלינו להגדיר לעצמנו מהי הצלחה עבורנו?

לכל אדם יש תפיסה שונה לגבי חווית ההצלחה שהוא או היא מייחלים לה. אם אינך אוהב/ת את מה שאת/ה עושה וזה מרגיש לך כמו מאבק ו/או אינך מרגיש/ה שזה אפשרי עבורך להתפרנס ממה שאת/ה אוהב/ת באמת; אולי את/ה עובדים ממש קשה ומתאמצים אבל לא מקבלים תגמול ראוי או לא מקודמים; אם השקעת המון בעסק שלך אבל ההצלחה לא מתממשת;

אם אינך מצליח/ה לגייס עובדים טובים או שותפים מתאימים וההרגשה היא שאת/ה יכול/ה לסמוך רק על עצמך... ייתכן שהנך מבטא/ת קונפליקטים בלתי פתורים מתקופת ההריון והלידה ו/או חי/ה מתוך נאמנות לא מודעת לתנועה שנקטעה בילדותך אל עבר אמך.

כמה היבטים ביולוגים על הצלחה:

האירוע הראשון שנרשם כהצלחה בזכרון הביולוגי שלנו, הוא רגע ההתעברות. לא ענין של מה בכך שהביצית והזרע יפגשו ותהיה הפריה. לא ענין של מה בכך שההפריה הזו תקלט ושיהיה הריון, ולא ענין של מה בכך שההריון יתפתח כשורה. כמובן יש עוד הרבה מאוד אספקטים שלא אכנס אליהם במאמר זה, כמו הפריה מלאכותית, הפלות קודמות, איך אמא מרגישה כשהיא מגלה שהיא בהריון ועוד.

האירוע המכריע הבא הוא הלידה עצמה. מה שקרה בלידה מייצג את מה שיקרה באספקטים מסוימים של חיי.

המוח שלנו רוצה לשמור עלינו בחיים במשך שנים רבות והדרך שבה התחלתי את חיי תמיד תירשם כהצלחה גדולה שהרי אני כאן. יחד עם זאת, כל מה שקורה בלידה משליך על מה שקורה בחיים ובעיקר על מה שמתבטא בתחום

העבודה, הקריירה וגם הלימודים. באנגלית, צירי לידה נקראים ״LABOR״.

מה יקרה למישהו שנולד בלידה קשה וארוכה? האם יתכן שכל דבר שהוא יוציא לאור או ינסה ליזום, ילווה בתהליך ארוך ומתיש? לעומת זאת מישהו שנולד בלידה קצרה ומהירה, לעיתים מצפה שהכל ילך מהר וקל ולא יהיה

מיומן בהתמודדות עם אתגרים או שהוא תמיד יהיה זה שפועל מהר ללא מחשבה תחילה ובאופן אימפולסיבי. מבחינת הצלחה, הגישה עשויה להיות, אני מצליח בנסיון ראשון או /שאני מוותר. מה קורה אם נולדתי בניתוח קיסרי? השאלה היא האם אמא החליטה או שהחליטו עבורה? אם החליטו עבורה, לילד עשוי להיות קושי בקבלת החלטות. אם הלידה התחילה כלידה רגילה, ומשהו השתבש ואז הפכה לקיסרית- הילד עשוי שלא לסמוך על עצמו בבחירותיו. אם נולדתי טרם זמני, אני לא מוכן עדיין... לא מספיק בשל... להתבגר? להיות עצמאי.

אין ספק שההצלחה הגדולה ביותר היא כאשר העובר יוצא לאוויר העולם ללא צורך בעזרה חיצונית,

המסר שיעבור לעובר הזקוק לעזרה חיצונית כדי להיוולד הוא "אתה צריך עזרה כדי להתחיל דברים בחיים". אם יש לידה בזירוז, אז יש מצב שהאדם יחוש בבגרותו נטייה לדחיינות ויחכה לרגע האחרון כדי לפתור בעיות.

יש עוד הרבה מצבי חירום בלידות, לכל מצב השלכות סימבוליות משלו.

המוח משחזר את מה שקרה בלידה בהמשך החיים כדי לגרום אופטימיזציה להישרדות – כפי שקרה בלידה.

יש גם את מה שקורה בחדר הלידה, כמה תמיכה אמא מקבלת? מי נמצא לידה? מה היחס של הרופאים? אילו מילים נאמרות שם? האם אמא מקבלת אפידורל? האם היא נוכחת? האם נותנים לה את התינוק שנולד ומניחים אותו על גופה, או לוקחים אותו ממנה מהו המבט הראשון של ההורים עלי? ואיך זה משליך על הדימוי העצמי שלי?

התנועה אל עבר אמנו:

האירוע המכריע הבא וההצלחה הבאה שלנו היא התנועה הטבעית אל עבר אמנו, שנמצאת כעת מולנו,

לקחת אותנו אל שדיה ולהזין אותנו. האם זה מתאפשר?

מה עובר דרכה מלבד חלב? זו לקיחה פעילה. אנחנו צריכים לינוק כדי שהחלב שלה יזרום. אנחנו צריכים לבכות כדי שהיא תבוא. אנחנו צריכים לשמוח במה שהיא נותנת לנו. במידה שהצלחנו לקחת אותה כמקור החיים

שלנו, עם כל מה שזורם ממנה אלינו, כך אנו לוקחים את חיינו כמכלול. בקונסטלציה התנועה הזו הושטת היד של התינוק אל עבר אמו נקראת - Movement Out Reaching The.

עבור אנשים רבים, יש כל מיני חוויות מוקדמות שמאתגרות אותם ״לקחת״ אל אמא שלהם. אולי הם חוו פרידה מוקדמת מאמם. למשל כשהם נמסרו לזמן מה, או שהם נשארו בבית החולים בלעדיה או כשהיא נאלצה להישאר בבית החולים בלעדיהם... יתכן שאמא שלנו חוותה טראומה כלשהי ולא יכלה להיות שם בשבילנו באופן שהיינו זקוקים לה, אולי היא אפילו נאנסה, או נולדנו בזמן מלחמה והיא דאגה לאבא שלנו, ואולי היא בכלל לא רצתה ילדים. כמובן יש תינוקות שנמסרים לאימוץ, יש אמהות שחוות דיכאון לאחר לידה....ועוד ועוד.

יש משמעות עמוקה לבריאות הרגשית שלנו. היא attachment / bonding להיקשרות המתרחשת דרך יצירת מגע מידי, גוף לגוף, עור לעור דרך תפיסה חושית, (ריח, ראיה, שמיעה) וכו'.

באופן רגשי חווית פחד או אהבה, ודרך מחשבות, זיכרונות ודיבור. הסיטואציה של התנועה שנקטעה מתרחשת כאשר האם, מכל סיבה שהיא, אינה יכולה ליצור היקשרות עם ילדה והוא מחכה לה כיון שהוא זקוק לאמא.

ככל שהילד צעיר יותר, כך הטראומה עמוקה יותר, זרימת האהבה נקטעת וכתוצאה מכך מתפתחת דינמיקה מורכבת בשלב קריטי זה של ההתפתחות.

לחוויות שכאלו יש השפעות מרחיקות לכת והן עשויות לגרום לשינויים רגשיים והתנהגותיים עמוקים.

בפסיכולוגיה פיתחה מלאני קליין את תיאוריית יחסי האובייקט שם הדגישה את תרומתם של קשרים ראשוניים עם דמויות מטפלות להתפתחות הנפשית, בעוד הפסיכולוג הבריטי ג'ון בולבי, כמסקנה מעבודתו עם ילדים יתומים וחסרי בית לאחר מלחמת העולם השנייה, פיתח את תיאוריית ההיקשרות המחזקת את התפיסה שילדים חייבים לחוות מערכת יחסים אינטימית, חמה ומתמשכת עם המטפל העיקרי שלהם כדי לגדול בריאים נפשית.

גישת הקונסטלציה היא, שאין נכון או לא נכון, טוב או לא טוב. אפשר לעשות תנועות ריפוי עם הכל.

לפעמים, הריחוק שלנו מאמנו והסבת המבט ממנה והלאה נובע מערבוב איתה שגורם לנו הצפה ועומס יתר. אולי כילדים לקחנו על עצמנו ללא בחירה מודעת, ״לעזור״ לה עם המשא שהיא סוחבת. פעלנו כדי לרפא, אולי אפילו כדי להציל את אמא ואז במקום אהבה וחיבה, לקחנו לתוכנו את הכאוס הרגשי של הטראומה שלה. אנחנו נרתעים מלקחת את החיים ממנה כי זה מעורבב עם כל השאר. חשוב שנבין ששום הקרבה שנעשה למענה לעולם לא ’תציל' את אמא שלנו או תחזיר לה את מה שהיא מרגישה שהיא איבדה בחייה או תרפא את פצעיה או תשנה את גורלה. איננו עוזרים לה בשום צורה בכך שאנו נאמנים לסבלה/פצעיה. אחד המשפטים המרפאים שנוכל להגיד יהיה: ״אמא יקרה.... כל מה שסחבתי עבורך, סחבתי מתוך אהבה אליך אבל כעת אני משאירה את זה איתך ומכבדת את גורלך״.

המשפט המרפא ששבסטי, מורינו למשפטים מרפאים, אמר כשהחל את ריפוי הפצע שלו מול אימו היה ״אמא, זה יותר מדי בשבילי״.

בתור בוגרים, אנשים שחוו בילדותם הפרעה בתנועה אל עבר האם, מתקשים לעיתים קרובות להשיג את מטרותיהם. מתחילים מערכות יחסים, פרויקטים, ואז פשוט מפסיקים. הם מתחילים כל פרויקט כמו ילדים מאושרים שהולכים לקראת אמם, אבל אז הם עוצרים בתוך החוויה הטראומטית, מכיוון שהציפיות שלהם לא מתקיימות האנשים שמסביב לא יכולים להחליף את האם.

״מדוע אני מתאר את זה בפירוט רב כל כך?״ שואל הלינגר, ״כי שיבוש מוקדם בתנועה כלפי אימנו מופיע בהמשך כמכשול מכריע להצלחתנו בעבודה, במקצוע שלנו, במיזמים שלנו וישנה חשיבות רבה שנפנה לעבר ההצלחה במקום לצפות שהיא תגיע אלינו....״

חשוב שנוכל להתקדם אל עבר ההצלחה שלנו, צעד אחר צעד ובכל צעד נרגיש את אמא שלנו באהבה מאחורינו, מחוברים אליה ולזרם החיים שעובר דרכה וממנה אלינו. אמא והחיים מורגשים כאותו סוג של אנרגיה עבור הנשמה שלנו.

תנועות ריפוי-איך עושים אותן?

הקונסטלציה מאפשרת לנו לחזור לאירועים הללו בזיכרון ולהשלים את התנועה שנקטעה. אנחנו משחזרים את הסיטואציה בדמיוננו, מתחברים אל הרגשות שעדיין נוכחים בנו, מושיטים את ידינו אל עבר אמנו ולמרות שהכאב והתסכול ו/או הפחד שחשנו אז, גואים בתוכנו, אנחנו צועדים צעד קטן לעברה. התובנה המשותפת לשאר הגישות הפסיכולוגיות היא שהאם היא ״האובייקט״ אליו אני קשור/ה ושאותו הפנמתי בתוכי.

אני יכול/ה להתנתק מהאמא הפיסית שלי אם כי זה לא מומלץ אבל לא מהייצוג שלה בתוכי שעדיין פעיל ומפעיל אותי. הצעד הזה שאני עושה כביכול בחוץ, אני עושה בעיקר כלפי הייצוג שלה כפי שהוא ממשיך להתקיים בתוכי. לכן הפעולה הזו משמעותית גם כאשר האם כבר אינה בין החיים. שינוי התפיסה והיחס הפנימי שלנו כלפי אמא שלנו הוא מסע ריפוי עמוק שיכול להמשך כל החיים ולו השלכות מרחיקות לכת בחיינו. זוהי תנועה בסיסית בקונסטלציות משפחתיות, שבה אנחנו מסוגלים לראות אותה ואת עצמנו דרך נקודת מבט אחרת, דרך העיניים המרפאות של הנשמה אנחנו עוצרים, מביטים בעיניה ומחכים לאומץ ולכוח לעשות את הצעד הקטן הבא. אם זה קורה בתוך קונסטלציה קבוצתית, יש לנו נציגה שעומדת שם, נאמנה לדמותה. לאט, לאט, צעד קטן אחד אחרי השני, עד שבסופו של דבר וכמידת יכולתנו, אנחנו נוחתים אל תוך זרועותיה, משחררים התנגדות, אחוזים בחוזקה על ידה, סוף סוף בחזרה עם אמא שלנו, שוב ביחד, עם כל אהבת הילד שלנו שלא עזבה אותה או אותנו.

זהו תהליך ריפוי עמוק ובשום אופן לא ניתן לכפות אותו או את הקצב שלו על אף אחד.

כהכנה לתנועה הזו; כהנעה ראשונית שמתחילה למוסס את ההתנגדות, אנחנו עושים שימוש במשפטי הכרה וריפוי

משפט בסיסי וראשוני שאנחנו יכולים להגיד הוא:

״אמא, אני קטנ/ה ואת גדולה.״

תראו איך זה מרגיש לגלגל את המשפט הזה בתוכם. כשילדים מרגישים יותר ״גדולים״ מההורים, זה לא מאפשר להם לקחת מהם. כך הם מאבדים גם חלק מילדותם וגם את חווית ההורה המיטיב. אצל מישהי איתה עבדתי שטיפלה באמא שלה מאז ילדותה, רק אמירת המשפט הזה עוררה גלי בכי ועם זה נשארנו זמן ממושך, נותנות הכרה לכל העומס, לכל החסר. לפעמים כפי שציינתי קודם לכן, הריפוי מתחיל מתוך ההכרה שזה היה לי יותר מדי.... או שסחבתי משהו שאינו שלי עוד משפט בסיסי עשוי להיות :

״אני לוקח/ת אותך כאמא שלי״.

המשמעות היא שאנחנו מכירים ומשלימים עם כל מה שהוביל לכך שהיא הפכה לאמא שלנו. אנחנו מקבלים את כל מה שהוביל לקיומנו ומפסיקים להתווכח עם הגורל. זה יכול להיות גם מסע של כל החיים להגיד את המשפט הזה.

״אמא, את החיים שלי קיבלתי דרכך. כעת אני לוקח/ת אותך כפי שאת; את האמא הנכונה עבורי״.

מאפשר לי הכרה שזה היה אמנם קשה אבל לא יכלה להיות לי אמא אחרת ואני מסכימ/ה לקבל את החיים מהאמא הזו כפי שהם, כפי שהיא גם המשפט ״תודה אמא, קיבלתי ממך הרבה ומה שנתת לי זה מספיק. אני אדאג לשאר. את עשית את חלקך וכעת אני אעשה את שלי״. הוא משפט שמביע נכונות לקבל את מה שיש איך שזה בא גם אם זה לא הרגיש טוב דייו ולהפסיק לצפות שזה ישתנה. או ״אמא, תודה על מה שיכולת לעשות בשבילי״- אנחנו מכירים שניתן מספיק כדי שנהיה כאן. זה אומר שמה שאני מחכה לו, אני כבר לא מחכה לו. ואני אעשה בשביל עצמי.

משפטי ריפוי הם תמסורת ולא חלק משיחה. זו הזמנה לשנות את הדימוי הפנימי של האם יחד עם הרגשות שעולים כשאנחנו חושבים עליה. האמת שוכנת בשתיקה לאחר שהמילים נאמרו כאשר הן נוחתות בגוף. זה אינה מנטרה. זה ניסוי. אם זה לא עובד, ננסה משפט אחר שיתחבר אלינו יותר טוב.

התנועה אל עבר האם, לקחת ממנה חיים איננה תנועה שניתן לכפות כשאנחנו עושים את התנועה של לקחת את החיים מאמא, התנועה הבאה היא לתת מזה הלאה.

זה קורה באופן טבעי וזו גם תנועת ההצלחה שלנו. ככל שלקחנו יותר מאמא אבל בכלל מההורים שלנו, יש לנו יותר מה לתת לחיים.