איזון בין נתינה לקבלה - קונסטלציה של הכרת תודה

מיכל גאיה גולן - פסיכותרפיסטית ומנחת קונסטלציה משפחתית

השאיפה לאיזון הינה חלק מהסימטריה החבויה של האהבה.

התנועה לעבר איזון קיימת בטבע בכל מקום, אבל גם שוכנת עמוק בנפש האדם ומבטיחה שכל מי שמקבל, מרגיש צורך לאזן בדרך של נתינה. כאשר אנחנו לוקחים משהו ונותנים קצת יותר בחזרה ממה שקיבלנו - אנחנו מרגישים הקלה. ובכלל, החלפה שופעת של נתינה וקבלה מביאה איתה סיפוק, חופש ותחושת רווחה.

לעומת זאת, כאשר צד אחד נותן יותר מאשר הצד השני יכול לאזן, מערכת היחסים צפויה להתערער. אבל לזה יש יוצאים מן הכלל...

יש קונסטלציות שמופיעות בחוויה האנושית באופן ספונטני, מבלי לקרוא להן כך.

ויש בהן הכל, מתן הכרה, השבת הסדר על כנו, איזון בין קבלה ונתינה, חוויה עמוקה של שייכות וגם, כל הטוב האנושי והמרפא כחלק מתנועת החיים החזקה מהכל זה התחיל ממודעה קטנה בקבוצת וואטסאפ יישובית - "נשות קיבוץ צאלים מזמינות את נשות מצפה רמון לערב של תודות וחיבוקים" [כי הקיבוץ חוזר הביתה אחרי חצי שנה בה הם התפנו ליישובנו בשל מלחמת ה-7 באוקטובר]. ואני משתנקת רק מעצם המחשבה עוד לפני שכף רגלי חוצה את סף הדלת, הכל היה שם, אבנים מנחל צאלים שליד הקיבוץ וגבישים ממכתש רמון, משקה קקאו מפנק, ושירים שהן כתבו לכל אחת מאיתנו בכתב יד על ניירות מצוירים - ״כל אישה צריכה אחות״ של שניקה שקד, קלפים ועוד כל מיני מתנות ובעיקר שיתופים מהלב.

הן סיפרו איך הן הרגישו בימים הראשונים כשקיבלנו אותן בפשטות של נשים שרואות את הצרכים ולא שואלות יותר מדי שאלות איך זה הרגיש שמישהי לקחה למישהי את הכביסה והחזירה לה אותה בערמה מסודרת. איך הן היו בהצפה כזו ובכלל לא ידעו איך ומה לבקש וקיבלו אפילו תכשיט ומזכרת. על יוזמות אישיות של נדיבות לב שהצטברו כמו חרוזים על שרשרת והעוגן שנוצר עבור הילדים שלאט לאט הסכימו לצאת מהמתחם והשתלבו במרחב הבטוח למרות החוויה המאתגרת, כמה הקרקוע הזה היה חיוני ושום דבר שניתן ונעשה לא היה יומרני, והטיפולים ללא עלות, והמגע והחמלה ומה זה אומר להרגיש עטופה ולשהות בתוך רגעים שאין בהם דאגה. כמה הן התחברו לקהילה שלנו ולא יכלו לחלום על אף מקום להתפנות אליו יותר מושלם ממצפה רמוןֿ ואנחנו מהצד השני הרגשנו שנפלה בחלקנו הזכות ושקיבלנו יותר ממה שנתנו, ומצאנו משמעות באותם ימים מטורפים של זוועות.

אז הן עוזבות וחוזרות לביתן וזו ברכה וגם אם החוויה המיידית היא שהן מותירות מאחוריהן חלל למעשה, נטמנו פה זרעים של שייכות.

ונטווה מארג של כוונה, ובכלל מדהים כמה אנשים בעצם מהותם משפיעים על מרחבים של מקום ואדם, והלב פשוט מתרחב ויש בי המון התרגשות איך כזה טוב יוצא מתוך הרע, וכמה זה חשוב לתת זו לזו הכרה.

כמנחת קונסטלציה, החוויה הזו היא עבורי גם שיעור.

לפני שקראו לזה קונסטלציה משפחתית, ברט הלינגר כינה את מה שהוא גילה-״סדרי האהבה״ ושלושת העקרונות המרכזיים של הסדר הם:

1. קדימות - מי בא לפני מי

2. שייכות - מי שייך למערכת אפילו אם לא סופרים אותו

3. איזון בין נתינה וקבלה

הנה ציטוט של ברט הלינגר מתוך ״סדרי האהבה״ [מתרגמת בלשון נקבה], וכמה החוויה שתיארתי מגלמת קונסטלציה של הכרת תודה במלוא תפארתה.

״הבעה של הכרת תודה אמיתית היא דרך נוספת לאזן בין נתינה ולקיחה עבור מי שחייבות לקחת יותר ממה שביכולתן לתת בתמורה. אל לנו לעשות שימוש לרעה בביטוי הכרת התודה כדי להימנע ממתן דברים אחרים כשזה אפשרי ומתאים, אולם לעיתים זו התגובה ההולמת היחידה. במצבים שכאלה, בנוסף לצורך באיזון, באה לידי ביטוי אהבה יסודית המושכת את חברות המערכת החברתית זו לזו ומחזיקה אותן יחד כפי שכוח הכבידה מחזיק את כוכבי הלכת והכוכבים.

אהבה זו מלווה נתינה ולקיחה והיא מגולמת בהכרת תודה. מי שמרגישה הכרת תודה אמיתית מאשרת, את נותנת מבלי להתייחס להאם אני יכולה להשיב לך בתמורה ואני לוקחת את מתנתך באהבה. מי שמקבלת הכרת תודה שכזו מאשרת, אהבתך וההכרה שלך במתנה שלי יקרים לי יותר מכל דבר אחר שאת יכולה לתת לי.‘ בהכרת התודה שלנו, אנו מאשרות לא רק את מה שאנו נותנות זו לזו, אלא גם את מה שאנחנו מהוות אחת עבור השניה״.